ייצוגי זִִקנה בסיפור הפלסטיני הקצר

עדות, לימינאליות וחינוך

תקציר

מאמר זה עוסק בייצוגי הזִִקנה בסיפור הפלסטיני הקצר תוך בחינת התפקידים שממלאות דמויות של קשישים בזירה הספרותית והתרבותית. באמצעות ניתוח סיפורים מתוך קובץ הסיפורים הקצרים בלשון כרותה ומקורות נוספים, מצביע המאמר על שלושה דימויים מרכזיים של דמות הזקן: הזקן העֵֵד, הזקן הלימינלי והזקן המחנך. דמות הזקן־ העד משמשת כאמצעי לשימור ההיסטוריה הקולקטיבית הפלסטינית ומעבירה עדות של דור הנכבה דרך כתיבה רטרוספקטיבית. בהקשר זה, המאמר מתבסס על גישות גרונטולוגיות ופסיכולוגיות, ובוחן כיצד הייצוג הספרותי של קשישים מבטא צורך נרטיבי בהתמודדות עם זיכרון אישי ולאומי. לצד זה מציג המאמר גם את הלימינליות של הזקן, המתואר כמי שנמצא במצב ביניים בין החיים למוות, בין העבר לעתיד, ובין השתייכות להדרה. הוא מראה כי דמויות רבות של קשישים מאופיינות בשקיפות, בהמתנה ובתחושת החמצה, אך בה בעת עשויות לאתגר את תפיסת הזִִקנה כאובדן מוחלט של תפקיד חברתי. לבסוף בוחן המאמר את דמות הזקן כמחנך וכמורה דרך, ומדגיש את מקומו בתהליך חינוכי ארוך־טווח של הדורות הבאים, בין אם כמעביר מסורת וזהות בין אם כמי שמוטל עליו תפקיד חינוכי הכרחי לחברה אך הוא מתקשה לשומרו. באמצעות גישה תמאטית וניתוח ספרותי מעמיק חושף המאמר את הדרכים שבהן משמשים ייצוגי הזִִקנה ככלי להבניית זהות לאומית, לשימור זיכרון היסטורי ולהתמודדות עם תמורות חברתיות ותרבותיות בספרות הפלסטינית העכשווית.