מי צריך זהות יהודית־ערבית?
על פוליטיקה של זהויות, הון חברתי ואתיקה אקדמית
DOI:
https://doi.org/10.64166/fc1sgs88תקציר
המאמר עוסק במעמדה הציבורי של התרבות היהודית-ערבית בימינו בישראל ובשאלה האם היא פורחת או, לחליפין, נמוגה אט אט ונעלמת. בעקבות התמורות הפוליטיות במזרח התיכון והגירת יהודי ארצות ערב לישראל, בעיקר בשנות החמישים, חלו תמורות מהותיות בזהות היהודית-ערבית ובתרבות הרלוונטית, שהמאפיין שנה, אין הלשון הערבית משמשת עוד שפה 1500הבולט בהן הוא שלאחר יותר מ־ שיהודים עושים בה שימוש לצרכים יומיומיים, בוודאי לא למטרות ספרותיות. אך האם התמורות הללו מבשרות סוף דרך או שמדובר בשלב חדש המבשר המשכיות גם אם בדפוסים תרבותיים שונים? טענה מרכזית במאמר היא שחוקרים המתעקשים שהזהות היהודית-ערבית עדיין שרירה וקיימת ושהתרבות הרלוונטית פורחת, אינם פועלים כאנשי אקדמיה חסרי פניות, אלא ממניעים זרים תוך אימוץ אסטרטגיות פופוליסטיות של פוסט־אמת שלמרבה הצער מתבססות גם באקדמיה, כאשר שיח מדעי פונה אל הרגש כדי לבסס תפיסות לא מבוססות מבחינה מדעית. המאמר מתייחס גם לפולמוס בנדון במסגרת דיוני קבוצת מחקר שעסקה ב"חיים יהודיים בהקשרים במרכז כץ ללימודי 2019-2018 אסלאמיים מודרניים", שהתכנסה בשנה האקדמית יהדות מתקדמים שבפילדלפיה.
References
Downloads
פורסם
גיליון
מדור
License
Copyright (c) 2020 ג'מאעה: כתב עת בינתחומי לחקר המזרח התיכון

This work is licensed under a Creative Commons Attribution-NonCommercial 4.0 International License.
