'פינוי-פיצוי', הכפר א-סמרה, 1951-1948

סוגיה ביחסי מדינת ישראל והקהילה הבהאית

תקציר

 מערכת היחסים בין מדינת ישראל לקהילה הבהאית בישראל ולמרכז הבהאי העולמי היא פרשה מרתקת של יחסי השלטון עם קהילה דתית קטנה הנתונה לחסותו. מערכת זו באה לידי ביטוי בין היתר בסוגיית הבעלות על שטחי קרקע בעלי חשיבות אסטרטגית והתיישבות. במאמר זה נסקור את האמצעים שנקטה מדינת ישראל כדי להעביר לבעלותה את הקרקעות שהיו בבעלות חברי הקהילה הבהאית בכפר א־סמרה שבעמק הירדן לאחר מלחמת העצמאות. שלא כמו כפרים ערביים אחרים בתחום מדינת ישראל, היו אדמותיו של הכפר א־סמרה בבעלות בני הקהילה הבהאית. קהילה זו דגלה ברב־קיום דתי, התנגדה למאבקים לאומיים והציגה עמדה ניטרלית במלחמה, ולכן הציבה מקרה מיוחד בפני השלטונות הישראליים. משום כך העדיפה מדינת ישראל לרכוש את אדמות הכפר מבעליהן בכסף מלא ולפצות כמה מהאריסים שהתגוררו בו. עם זאת, פעלה המדינה ביד תקיפה נגד תושבי הכפר שסירבו להתפנות בתמורה לפיצוי כספי. המאמר בוחן את השתלשלות האירועים ואת התהליכים שבמסגרתם עברו אדמות הכפר א־סמרה מבעלותם של בני הקהילה הבהאית לידי מדינת ישראל, ואת ההבדלים בין יחס השלטון הישראלי לבעלי הקרקע הבהאים לבין יחסו לאריסים הערבים בכפר, על רקע מערכת היחסים בין מדינת ישראל לסוריה והמאבק על השטחים המפורזים. המחקר נעזר במגוון מקורות ראשוניים הנמצאים בארכיון מדינת ישראל (אמ״י), בארכיון הציוני המרכזי (אצ״מ), בארכיונים יישוביים, כמו ארכיון עין גב, ובארכיונים פרטיים, כמו ארכיונו של ד״ר ירח פארן מקיבוץ האון והארכיון של איני עבאדי מקבוצת דגניה. התיישבות הבהאים בארץ ישראל ומערכת היחסים של הקהילה הזאת עם הרשויות המקומיות בישראל לא נחקרו עד היום, ומאמר זה הוא פרי מחקר חלוצי בתחומים אלו.