לבקש תחליף למציאות

על בדיון, מציאות ותרגום בקובץ ״בלשון כרותה״

תקציר

האנתרופולוג הברזילאי אדוארדו ויריוס דה קסטרו, שטבע את המונח "אנתרופולוגיה פרספקטיביסטית", הציע תפיסה ייחודית של האנתרופולוגיה כמעשה של תרגום תרבותי. לטענתו, בניגוד לתפיסות רווחות, התרגום מכוון בעיקר כלפי שפת המקור, יותר מאשר כלפי שפת התרגום. דה קסטרו הציע להתייחס לתרגום לא כאל חיפוש אחר "הזהה" אלא כאל פעולה שממקמת את הדברים בדו־משמעות שלהם — פעולה שאיננה שואפת למחוק את ההבדלים בין המקור לתרגום, אלא להפך, דווקא להצביע עליהם. הנחת היסוד של פעולת התרגום היא שהדו־משמעות תמיד קיימת, ולכן, במקום להתפתות לאפשרות להשתיק את האחר, צריך דווקא להצביע על ההבדל בין מה שהוא אומר למה שאנחנו אומרים. הדברים הללו של דה קסטרו על תרגום, ועל ההקשר התרבותי הכרוך בו, הם נקודת המוצא של המאמר לקריאה בקובץ הספרותי בלשון כרותה. התרגום של סיפורים פלסטיניים לעברית הוא כמובן לא רק "פעולה בלשון", כי במובנים רבים הסיפורים בקובץ מנכיחים בתוך העברית "קולות פלסטיניים", כמו את פלסטין עצמה. המאמר קושר בין סוגיות הקשורות בתרגום ובקריאה של השפה הפלסטינית בעברית, ובין סוגיות של ז'אנרים ומבנים ספרותיים שעולים מתוך הקובץ. היחסים בין העברית, שסיפור החייאתה הוא חלק מרכזי בספרות העברית ובנרטיב הציוני, לבין הערבית הפלסטינית, שמוכחדת או מואלמת בהקשר הישראלי, לובשים צורה מורכבת במלאכת התרגום. לצד זה בולט בקובץ המתח בין "סיפורי עדוּת" לבין "סיפורים מדמיינים", המציירים מציאות אחרת, ומצויים בין ההיאחזות בממשי לבין הנטייה אל האלגורי או המופשט, בין "חזרה אל הזמן והמרחב" לבין המצאה של עתיד אחר. המאמר בוחן את הדרכים השונות שבהן מנכיחים הסיפורים המתורגמים את הדו־המשמעות שבין פלסטינית לעברית מבלי לפתור אותה, ודן בדרך שבה נקשרות השאלות הללו לאלטרנטיבה שהקובץ בלשון כרותה בפרט, וחוג המתרגמים בכלל, מבקשים להעמיד בתוך ההקשר הישראלי.