התפוז כתפוז

על חומרי היומיום כבסיס לליריקה הערבית החדשה

תקציר

מאמר זה מציע ציר התפתחות בפואטיקה של שירת הפרוזה הערבית אחרי המשבר של 1967 , ומציבו באנלוגיה לתמורות האסתטיות שחלו ברומן באותה תקופה. בעוד שהרומן פנה לכיוון של שבירת הריאליזם, רבים ממשוררי הפרוזה הבולטים פנו לכיוון ההפוך, לריאליזם לירי ולפואטיקה של פרטי היומיום. המאמר מנתח את התפנית הזאת בזיקה לעלייה במעמדו של הרומן האומנותי לצד הפיחות במעמד השירה, ובזיקה למפלתו של המשורר הנביא, בן דמותו של המהפכן החילוני. הסובייקט השירי החדש, הנטוע ביומיום, מעמיד במרכז עולמו אתיקה אזרחית, ומכונן צורות של זיכרון אישי כמאבק ברטוריקה של קיטש פוליטי קולני. המאמר מתמקד בגיבוש היומיומיות בשירה הסורית, ומדגים באמצעותה את הצורות שבהן מעוצב קולו של המשורר־האזרח הסולד מן הסמלים הלאומיים הנתמכים בידי תרבות־מטעם, ובראשם ההתנגדות לכובש הציוני. כך מכוננת שירה זאת את עצמה כנגד הדפוסים של שירת המֻֻקַַאוַמַַַה )ההתנגדות( הפלסטינית, שאחרי 1967 מתקבעת כקנונית בזכות הסירקולציה הרחבה שהיא זוכה לה. מגמה דומה של הליכה אל היומיום ניתן לזהות גם בקרב משוררים פלסטינים. כך לדוגמה, בשיריו של טאהא מוחמד עלי, יליד צפוריה, יש התרחקות מהדפוס המקובל של שירת מחאה לאומית במטרה לברוא יחס פרוזאי ומיקרוסקופי יותר לשאלת הזיכרון בזהות הפלסטינית ולשימוש הפוליטי בזיכרון. פרקטיקה זו נדדה מן השוליים אל המרכז בשירה הפלסטינית העכשווית אשר אימצה את עלי כקלאסיקה מודרנית. המשמעות המתודולוגית של הטיעון היא שהירידה לפרטי היומיום פתחה את השירה הערבית לסוגי שיח בלתי־שיריים, וכתוצאה מכך היא קוראת לנו לאמץ גישות פחות פורמליסטיות לסוגות שיריות. ברוח זאת, המאמר מזמין לפתח גישה רב־תחומית יותר בחקר השירה הערבית המודרנית.