סיפור יציאת מצרים

זיכרון יהודי־מצרי בחוג ״הנַהְדַה היהודית״ במצרים

תקציר

מ-1920 ועד להקמתה של מדינת ישראל ב-1948 פעל במצרים חוג של משכילים יהודים שכתבו בערבית ספרותית. חוג זה היה חלק משכבה אינטלקטואלית שהתקיימה במזרח התיכון מהמחצית השנייה של המאה התשע־עשרה. משכילים אלו הושפעו מתנועת התחייה הערבית (נַהְדַה) ומהכתיבה הלאומית בשפה הערבית לאחר מלחמת העולם הראשונה. הם יצרו תנועה שכונתה "הנהדה היהודית", דהיינו תרבות יהודית בערבית ספרותית, שאימצה, שכללה והרחיבה את אסטרטגיות הכתיבה האינטלקטואלית הערבית של תקופתם, וביטאה שילוב של לאומיות מקומית, ציונות וזהות יהודית דתית. מאמר זה יתמקד בדרך שבה הציגו בני החוג הזה את העלילה העומדת במרכז חג הפסח, סיפור השיעבוד ויציאת מצרים. יוסף חיים ירושלמי טען שחג הפסח משמר את הזיכרון היהודי הקולקטיבי ואת זיכרון הגאולה הנצחי של עם ישראל, ומסמן את מצרים כגלות. המשכילים האלה הציגו את הסיפור הזה כסיפור המוכיח את הקשר הלאומי והתרבותי בין עם ישראל למצרים, ובאותה עת מחזק את הדת היהודית ואת הרגש הציוני.