תוגת הפילולוגים וכשלי הניסיון לקבור את הזהות והתרבות היהודית־ערבית

תקציר

בחיבור היסטוריוגרפי זה אנו מבקשים לעמוד על המשמעויות המרובות של המונח "יהודי־ערבי" ושל הייצוגים שלו בשיח הפוליטי, המחקרי והתרבותי בישראל. מאמר זה הוא תגובה לטיעונים שהעלה ראובן שניר המתפרסמים בגיליון זה. טענתנו היא כי היו, וישנן, חוויות יהודיות־ערביות רבות המעשירות את משמעות המונח בעבר ובהווה. זאת ועוד, אנו טוענים כי הזהויות היהודיות הערביות הן בעת ובעונה אחת מודרניות, נזילות, לאומיות וטרנס־לאומיות, ומשמעותן משתנה בהקשרים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים שונים. הזהויות האלה מובעות בכתב, אך גם בתרבות אורלית ופופולרית שנוצרה בתקופה המודרנית, והופצה באמצעות הרדיו, הטלוויזיה והקולנוע. הן מובעות בשפה הערבית הקלאסית (פֻצחא), אך גם בלהגים ערביים מקומיים, כמו המצרית, העיראקית, השאמית, המרוקאית (דריג׳ה) וכו'. זאת ועוד, אנחנו מבקשים לחשוב על זהות יהודית־ערבית בהקשרים רב־לשוניים ואימפריאליים, בשימת דגש על חברות רב־לשוניות דוברות לדינו, צרפתית, אנגלית, פרסית, תורכית־עוסמאנית, ארמית, ושפות אחרות; ועל זהויות מגוונות, איראניות, תורכיות, אירופאיות ואחרות. בסוף המאמר אנו עומדים על הקשרים שבין העבר להווה. אנו טוענים כי הזהויות הערביות־היהודיות זוכות להדים רבים בספרות העברית, שבה שולבו ומשולבים דרך תרגומים ועיבודים לתוך הקאנון העברי ולשוליים המאתגרים את הקאנון הזה טקסטים ערביים. הדיונים על היחסים בין העברית לערבית ועל זהות ערבית־יהודית בולטים בעיצובן של זהויות מזרחיות חדשות של סופרים, אומנים ואנשי קולנוע המטפחים את התרבויות הערביות של העבר כדי לשנות את הווה. אנו מבקשים לשאוב השראה מהגותם של יוצרים מזרח־תיכוניים, מוסלמים, יהודים ונוצרים, שאימצו תפיסות מכלילות ולא מדירות, לכבד לשונות מקומיות ודיאלקטים, ולהבין את תרבויותיהם של יהודי המזרח התיכון וארצות האסלאם בהקשרים נרחבים יותר, ולא לכפות על חברות מגוונות ועשירות מה שאפשר לקרוא לו מודל לאומי אליטיסטי, המתמקד בשפה אחת.