'בעית המיעוטים תתפוס מקום מרכזי'

פוליטיקה 'ציונית-פועלית', 1942-1917

תקציר

האם הציונות, מעצם היותה תנועה לאומית, פעלה בניגוד לעקורנות הצדק והמוסר הבין-לאומיים? האם יש לראות בה תנועה 'קולוניאליסטית'? האם מנהיגיה לקו ב'פלשתינוצנטריות'? שאלות אלו בניסוחים כאלה ואחרים הוטחו בפני התנועה הציונית מראשיתה, והן ממשיכות לפרנס ויכוח ציבורי, פוליטי ואקדמי עד עצם היום הזה. מאמר זה נועד לתרום לוויכוח האמור בעזרת עיון מחודש בשתי פרשות שכוחות בתולדות הדיפלומטיה הציונית-סוציאליסטית, אחת מהן התרחשה במלחמת העולם הראשונה והשנייה במלחמת העולם השנייה. על יסוד עיון בפרשיות היסטוריות אלו בכוונת המאמר להציע את המסקנה שלא רק שעקרונות הבסיס של הציונות אינם מנוגדים לעקורנות האוניברסליים הפרוגרסיביים וההומניסטיים, פרי תנועת הנאורות, אלא שהם עולים עמם בקנה אחד. העובדה שעקרונות אלו קשים לביצוע ומימושם מתאפיין בהגיונות סותרים איננה מיוחדת לציונות ולתוצר העיקרי שלה - מדנת ישראל. הקושי הזה מלווה את החוויה האנושית המודרנית-פרוגרסיבית מראשית הופעת ביטוייה לפני מאות ספורות של שנים. הדיאליקטיקה בין הלאומי לאוניברסלי עשויה להיות דרך המלך ליחסים בין-לאומיים תקינים יותר, בתנאי שהיא תמומש במגמה חיובית, המחפשת פשרה קונסטרוקטיבית, הן במישור המעשים הן במישור העקרוני. כלל זה נכון לבחינת העבר הציוני, והוא נכון, לדעת המחבר, גם לבחינת ההווה.