קולות יהודיים ברפובליקה האסלאמית של איראן

תקציר

האם לנוכח המציאות החברתית, הדתית והפוליטית באיראן ויחסיה עם מדינת ישראל, יכולים יהודי איראן לדבר את אשר על ליבם, או שמא הם נמצאים במצב של "תקיה" (זהירות, הסתתרות) נצחי? האם כל מה שהם מוסרים נועד אך ורק להבטיח את שלומם ומיועד לאוזני השלטונות באיראן, או אולי הם מנווטים את חייהם כיהודים ברפובליקה האסלאמית באופן מורכב יותר מכפי שאפשר לראות במבט מבחוץ? מאמר זה בוחן שאלות אלו באמצעות קריאת יחסי יהודי איראן עם שלטונות הרפובליקה האסלאמית לאורך ארבעים שנות קיומה, דרך כמה צמתים חשובים. המאמר בוחן את השיח הפנימי בתוך הקהילה היהודית בתקופת המהפכה ואת שיתופי הפעולה עם כוחות מהפכניים בקרב חברת הרוב המוסלמית, את מקומה של מלחמת איראן־עיראק בעיצוב יחסי מיעוט־רוב באיראן, את בחירת סיד מוחמד ח׳אתמי לנשיאות, ואת התמורות שחלו בחברה האיראנית בעקבותיה, ואת בחירת מחמוד אחמדינג׳אד אחריו, במיוחד לנוכח התבטאויותיו בנוגע לשואה. המאמר בוחן פרסומים של הקהילה היהודית, ספרי זיכרונות וראיונות של מנהיגי הקהילה בעיתונות הכללית. לבסוף, המאמר מראה שאין תחליף לבחינה מקרוב של קולות מתוך הקהילה כדי להבין את מצבם של יהודי הרפובליקה האסלאמית בתקופה של שינוי. ידיעות וניתוחים חיצוניים, הנסמכים על מקורות אופוזיציוניים בגלות יכולים לספק מידע מוגבל ומוטה. הצבה של הכתיבה על יהודים אל מול ההקשבה לקולות היהודיים מספקת תמונה אחרת בתכלית — הכתיבה על יהודים הציגה קהילה ופרטים הנתונים בסכנה תמידית בשל יהדותם וחיים בפחד וסתר, ואילו כתיבתם של היהודים עצמם והשמעת קולם מראות את מורכבות החיים של מיעוט דתי.