'רקוויאם לעצי התמר המדממים'

רעידת האדמה בעיר בָּם ויחסי שלטון–תקשורת באיראן

תקציר

בימיה האחרונים של שנת 2003 הרעידה את דרום־מזרח איראן רעידת אדמה הרת אסון. רעידת האדמה הזאת החריבה את העיר בָּם והותירה אחריה עשרות אלפי הרוגים. לעומת שלל מחקרים שבחנו היבטים חברתיים־כלכליים, הנדסיים ואחרים של האסון, מחקרים מעטים חקרו את ההתנהלות התקשורתית באחריתו. מטרתו של מחקר זה כפולה: ראשית, בחינת היבטיו השונים של רעש האדמה, ושנית, ניתוח סיקורו העיתונאי. בכך אבקש להעמיק את הבנתנו את מערכת היחסים שבין השלטון לתקשורת באיראן בתחילת המאה העשרים ואחת. במאמר זה אבחן סוגיות כגון האופן שבו ניהלו כוחות השלטון את האסון, וכן את מערכת היחסים שבין השלטונות לתושבי בם. הסוגיות האלה טומנות בחובן שאלות כבדות משקל, כמו מהם גבולות הביטוי של ההגמוניה הממסדית? האם תפקידה של העיתונות הממסדית נוכח אסון טבע מסתכם בהיותה 'צינור' להעברת מידע בין השלטון לאזרחים, או שמא יש לה תפקידים נוספים, כגון העצמת קולות מוחלשים, והדגשת הקריאה לקבלת אחריות מצד השלטון? ממצאי המחקר עומדים על טיבה של ההגמוניה באיראן ב'תקופת הרפורמה' (2005-1997). הגמוניה זו הציבה גבולות ברורים לעיתונות הממסדית במהלך ניהול המשבר, וניכסה לעצמה יסודות מרכזיים מהאסון — כמו מאפייניה הייחודיים של בם — כדי לשמר את הסכמתו של הציבור להמשך שלטונה. עם זאת, המחקר מלמד גם על מגבלות כוחה של ההגמוניה, וממחיש את הטענה ששליטה הגמונית אין פירושה סגירה מוחלטת של המרחב החברתי סביב פרויקט הגמוני אחיד.