גבולות, זהויות וטריטוריאליות במזרח התיכון

שבעה כפרים שיעיים כמקרה מבחן

תקציר

מאמר זה עוקב אחר גורלם של שבעת הכפרים השיעיים היחידים בתחום המנדט הבריטי בארץ ישראל, החל בתקופת סימון הגבול בין שטחי המנדטים הבריטי והצרפתי (1924-1919) וכלה בתביעת חזבאללה להשבת שטחיהם ללבנון (2000). הכפרים נכללו בתחום המנדט הבריטי ותושביהם הפכו לחלק מן הקהילה הפלסטינית המתהווה, על אף שבמסגרת הדיונים על סימון הגבול נטען לראשונה כי השיעים שייכים ללבנון. המאמר בוחן את היחסים של תושבי הכפרים עם היישוב היהודי ועם האוכלוסייה הערבית–הסונית בין השנים 1948-1924, את גורלם כפליטים פלסטינים בלבנון מ– 1948 ועד 1994, ואת מעמדם בלבנון אחרי חוק ההתאזרחות של 1994 שהעניק להם אזרחות לבנונית. סיפור שבעת הכפרים נבחן במקביל משלוש זוויות: זו של הכפריים עצמם, הזווית הפלסטינית והזווית הלבנונית. הנרטיבים השונים מאירים נושאים כמו המורשת הקולוניאלית במזרח התיכון, היווצרותן של זהויות לאומיות, דינמיקה של גבולות באזור ופוליטיקה פנימית לבנונית.