"״ּבלאד מא פיהאש יהוד, מא פיהאש תאריח

חקר "היהודים שלנו" במרוקו

תקציר

בין 1948 ל-1967 התרחשה במרוקו טלטלה דמוגרפית מן הגדולות בתולדותיה. בפרק זמן קצר עזבו אותה מרבית יהודיה, ועזיבתם הותירה במדינה חלל וסימני שאלה רבים. עם זאת, וביחס הפוך כמעט ל"היעדרם המסנוור" של היהודים, הגיע המחקר על יהודים אלה במרוקו בעשור האחרון לשיא חסר תקדים. המאמר עוסק בהיעדר הקהילה אל מול ריבוי המחקרים עליה, ומנתח נקודות מבט של "הנעזבים", תושבי מרוקו, על יהודי ארצם, כפי שהן באות לידי ביטוי בפרסומים אקדמיים שראו אור מעצמאות מרוקו ועד היום. המאמר עוקב אחר הקשר בין חקר היהודים במרוקו לבין שינויים (1956) שחלו בשיח ובתהליכים מקומיים וגלובליים, ואחר תהליך היווצרות הלגיטימציה למחקרם של ביטויים תרבותיים ייחודיים. המאמר טוען כי מעבר לקשר הברור בין חקר היהודים במרוקו לבין מהלכים ואירועים פוליטיים, התנופה המחקרית בנושא נבנית גם על דיאלוג מתמיד עם תפיסות קודמות של יהודים, ותפיסות של עתיקּות יהודית. המאמר מראה כי בהיסטוריוגרפיה המקובלת היום "היהודי" הוא סמל וחלק מהתרפקות כוללת על עברה של מרוקו, והוא משתתף בדימיּון מחודש של "מרוקאיות" (Moroccan-ness) פלורליסטית. בנסיבות האלה, למרות היעדרם הכמעט מוחלט מן הארץ, נותרו היהודים מרכיב ביצירת ה"מרוקאיות", ונהפכו לרעיון, לפרקטיקה שיחנית ולאמצעי תרפויטי למחצה בעיבוד תחושות האובדן שגרמה המודרנה.