מדיניות ישראל כלפי רצועת עזה ופליטיה, נובמבר 1956- מארס 1957

תקציר

בעקבות מבצע קדש  29 באוקטובר 6- בנובמבר 1956 השתלטה ישראל על רצועת עזה ועל חצי האי סיני. עוד במהלך הקרבות, וביתר שאת לאחריהם, עמדו קברניטי המדינה מול לחץ עז מצד ארצות הכרית ומצד האו״ם לפנות את כוחות צה״ל מהשטחים שנכבשו במבצע. בתחילה נדרשה ישראל לפנות את כוחותיה מחצי האי סיני. טשנענתה לכך, נקראה להסיג את כוחות ا" מרצועת עזה. אולם, בניגוד למרביתו של חצי האי סיני, הייתה ישראל מעורינת לשמור בידה את רצועת עזה. חשיבותה הביטחונית של הרצועה, ברמה האסטרטגית כמו גם ברמת הביטחון השוטף, הביאה את מנהיגי ישראל לנקוט מדיניות אשר נועדה בחיוניותה ובכדאיותה של הישארות □" לשכנע את ארצות הברית ואת האו הרצועה בידיים ישראליות. לשם כך ביצעה ישראל, באמצעות מנגנון הממשל הצבאי, שורה של פעולות בתחום האזרחי אשר נועדו לשפר את רמת חייהם של תושבי הרצועה, ובראש וראשונה של תושבי הקבע. בכך קיוו עושי המדיניות בארץ, ייווכחו מקבלי ההחלטות בארצות הברית, כמו גם מזב׳י ל בכדאיות השארתהרצועה בידי ישראל. במקביל, השמיעו נציגים ישראלים בכל פורום אפשרי הצהרות בדבר נחישותה של ישראל למנוע את חזרת השליטה המצרית לרצועה. אולם, טקטיקה משולבת זו לא הצליחה לשכנע את ארצות הברית ואת האו״ם לתמוך בעמדתה שלישראל. אל מול מצב עניינים זה, הייתה ישראל מוכנה כעת לחרוג מאחת מעמדותיה המסורתיות והמקודשות ביותר: שלילת זכות השיבה. על פי רעיון שהועלה במסדרונות משרד החוץ, הביעה ישראל את נכונותה לחלוק את שליטתה ברצועת עזה יחד עם האו״ם ובשיתוף פעולה עם תושביה. בנוסף לכך, על מנת שהתוכנית תקבל את תמיכתה של הקהילה הבינלאומית, הכריזה ישראל, לראשונה מאז 1949 , על הסכמתה להעלות תרומה לפתרון בעיית פליטי עזה כחלק מפתרון כולל לבעיית הפליטים, בדמות קליטת חלק מפליטי הרצועה, כמו גם את כל תושבי הקבע שבה, בשטחי המדינה.